בנות סושי יפניות

בתקופת החירום הכאוטית, מייד אחרי טבח השבעה באוקטובר ותחילת המלחמה בעזה, כוחות צה"ל סבלו ממחסור בציוד ובמזון. לנוכח זאת מאות אלפי אנשים פרטיים התגייסו לעזרת החיילים, תרמו, אספו ציוד, הכינו מזון ושלחו אותו לחזית. סדרת תמונות זו מתארת שש נשים יפניות, שהחליטו להכין סושי לחיילים צמחוניים וטבעוניים.

נשים אלה – שנישאו לישראלים, הקימו משפחות בארץ והחליטו להישאר בישראל בעת המלחמה למרות שהממשלה היפנית שלחה מטוס להחזיר אותם ליפן – הכינו את המאכל הלאומי היפני כדי לבטא את הסולידריות שלהן עם החברה שבה בחרו לחיות. במשך שעתיים הן הניחו אורז על גבי אצות, הוסיפו מלפפון, גזר, חביתה ותוספות שונות, גלגלו את האצות וחתכו אותן. בעת שאחת מהן כתבה מילים שיוצאות מהלב למקבלי השי הזה, השנייה ארזה את הסושי ואת הפתקים בקופסאות קטנות. המחווה הזאת נעשתה כדי לפנק אנשים ולהעניק להם אוכל שהנשים האלה מיומנות בהכנתו, ומכינות אותו לבני זוגן ולילדיהן – זה לא נעשה רק כדי להאכיל את הרעבים; זו מחווה של אהבה ואכפתיות – חוט מקשר בין האם היפנית לאם היהודייה – שבוטאה באמצעות הכנת אוכל.

שיתוף הפעולה ההרמוני היה מקסים; התנועות המסונכרנות המתואמות שלהן, תנועת האצבעות העדינה על גבי האצות, האופן שבו הן הבינו האחת את השנייה ללא מילים, הצחוק והדיבור שלהן, כיסויי הראש היפניים והסינרים המגוהצים – כולם היו יפים מאוד. בזמן הקצר בו שהו כולן במטבח הקטן האמנית ניסתה ללכוד משהו מהרגשות, הרשמים והיראה שחשה. שש נשים, שש ביוגרפיות, שישה סיפורי חיים מלאי בחירות, שאיפות, פחדים, תקוות ושאיפות; כל אישה היא עולם ומלואו. אחת הבחירות שלהן היתה לעבור לישראל ולחיות רחוק ממולדתן, משפחתן והוריהן. הן החליטו לקשור את גורלן במולדתה של האמנית. על מעשי החסד והסולידריות שלהם נח חוט דק של חן, נדיבות וקסם.