ילדי הקראטה

בבית הספר לומדים ילדים מגיל ארבע ומעלה ועד כה יצאו ממנו חמישה־עשר אלופי עולם בקראטה. נוסף על מיומנותו בקראטה ובקרב מגע ויקטור מחזיק בשיאי גינס רבים בזכות הישגיו בהטלת סכינים ובתחומים נוספים; הוא בן לקהילה הקווקזית, אחת מהקהילות הסגורות בישראל, שקשה מאוד לרכוש את אמון האנשים המשתייכים אליה ולקבל אפשרות לצלם. האמון שלו התפתח ונבנה לאורך כמה שנות היכרות, שבהן המציאות הישראלית הקשוחה סיפקה מבחני התנהגות לא פשוטים; העמידה בהן עוררה סקרנות וכבוד, חשפה קרבת דעות וערכים, ובהדרגה התפתחה חברות אמיצה.
ההחלטה לצלם בבית הספר לקראטה נבעה בשל אישיותו של ויקטור, חתירתו לחיים ראויים ומחויבותו לילדים, שלהם הוא מקנה משמעת עצמית, מוטיבציה ורצון להצטיין. בדרכו הוא נאבק על חיים משמעותיים ומשתדל להעביר את הצורך הזה לילדים ולתת להם כלים לבניית חיים טובים. בחרתי לצלם פריימים שלוכדים את האופי האבהי־הקשוח והרגיש של התנהגותו עם הילדים, את המאמץ שלהם, את עקשנותם המתפתחת ואת הניסיון שלהם לדייק בתנועות הקראטה, כפי שהוא מתבטא במנחי גופם ובהבעותיהם, בתנוחותיהם המאומצות ובמתח שבפניהם – תנועותיהם נראות כמו שילוב בין כוריאוגרפיה למיומנות קטלנית. בשנתיים של הצילום המתמשך ניתן לראות אותם גדלים ומשתנים, וניכרים בהם המתחים והניגודים בין הילדותיות ובין ההתבגרות כמו גם בין שליטתם העצמית ובין יכולתם לפרוץ עכבות, שההתגברות עליהן מאפשרת להם לתקוף אנשים שמאיימים עליהם ולנטרל אותם. וכל זאת בשעה שהמראה התמים שלהם לא רומז על יכולותיהם ומסוכנותם.
הצילום היה מאתגר מבחינה טכנית בשל האולם הקטן של בית הספר, שלא אפשר צילום ממרחק וכפה צילומי תקריב; קושי זה בא לביטוי בייחוד כשהילדים ביצעו תנועות ארוכות כגון בעיטות לגובה רב, שבהן הגוף נמתח. אתגרי צילום נוספים נבעו ממהירות התנועות שלהם ומתאורת הניאון המרצדת.