רוקח מצלמת ללא בימוי, תוך תשומת לב לאור הטבעי ולתאורה הקיימת בכל מקום. האור המשתנה, מבנה החללים, החפצים והמפגש עם האנשים מעצבים את הצילומים ואת האופן שבו הצופה חווה את המציאות המתוארת בהם. האור משפיע גם על האווירה שבה מתקיימים חיי היומיום במתקנים וגם על האופן שבו נראים האנשים והמקומות ונחווים מבעד לצילומים. התאים, האגפים, הספרייה, חדרי התפילה והגינות אינם רק רקע לדמויות; הם חלק מן הסביבה שבה מתקיימים חיי היומיום.

הסדרה נוצרה בעקבות מפגש עם מערכת הכליאה של מיין, הפועלת לפי מודל המשלב ענישה ושיקום ומושפע, בין היתר, מעקרונות הנהוגים בנורבגיה. הצילומים אינם מבקשים להציג עמדה סדורה ביחס למודל או להכריע בשאלת הצלחתו. הם מציעים מבט על האנשים ועל המקומות, ומאפשרים להתבונן במציאות שבה מתקיימים זה לצד זה חיים יומיומיים, מגבלות, יחסי עבודה ואחריות.

בחלק מהצילומים נמחקו דמויות שנראו בהם, ובמקומן נותרו חללים לבנים או צלליות לבנות. מהלך אמנותי זה לא מסתכם בהסתרת זהותם של מצולמים מסוימים. המחיקה, שבכוונה אינה מוסווית או מרוככת, מנכיחה את הנסיבות הטרגיות שמאחורי הצורך בהסתרתם. החללים הלבנים בולטים במרחב הצילומי, קוטעים את רציפותו ומבליטים את פעולת ההתערבות בו. ההיעדר הבוטה שנוצר מעורר מחשבה על האנשים שנמחקו מן התמונה, על המעשים שהביאו לכליאתם ועל הקורבנות שחייהם נפגעו או נגדעו. כך נעשית המחיקה יותר מפעולה טכנית או צורנית: היא מסמנת את האובדן הכרוך במעשים, בכליאה ובהיעדר, ומשאירה את הצופה מול חלל שאינו מתמלא.

הצילומים מזמינים התבוננות בשאלות הנוגעות לכליאה ולחירות, לענישה ולשיקום, וליחסים שבין הפרט, החברה והמערכת. הם אינם מציעים תשובות חד־משמעיות, אלא מביאים את האנשים והמקומות כפי שפגשה אותם הצלמת.

הפרויקט נוצר כעבודה אמנותית עצמאית. מחלקת הכליאה והשיקום של מיין סייעה בגישה למתקנים ובהיבטים לוגיסטיים, ללא התערבות בעבודה האמנותית.