המציאות כקולאז', טירנה, אלבניה

כשעומדים מול חלון ראווה תשומת הלב ממוקדת בדרך כלל במה שמוצג בחלון לראווה, במה שאנו רוצים לקנות או במה שרוצים למכור לנו: בגדים, נעליים, פרחים וכו'. ההתבוננות התכליתית, המכוונת והמותנית מאפשרת להתרכז ולבודד את מושא ההתבוננות שלנו ממכלול הפרטים שהעין קולטת. במילים אחרות, היכולת לא־להבחין־במה־שרואים מאפשרת לארגן את העולם במבנה די מסודר, להתמצא בו ולתפקד; זאת במחיר של צמצום המציאות וויתור על הבחנה במורכבותה או בכאוטיות שלה, שמודגשות מאינסוף הפרטים שמרכיבים אותה.
כאשר מצלמים חלון ראווה, הפריטים שמוצגים בו ודברים אחרים שבתוך החנות והתאורה שמאחוריו והעולם החיצוני שמשתקף בו… כל אלה נקלטים במצלמה. וכשמתבוננים בצילום, בלי תשוקה מיוחדת לקנות משהו, רבים מהפרטים האלה מזדקרים לעין ולפתע נעשה ברור עד כמה המציאות שלנו היא קולאז' טבעי ומרהיב, שמורכב מחלקים רבים משכבות שונות וממקורות מגוונים. ההבדלים בין הפנים והחוץ ובין המבוים והספונטני נעשים סמנטיים, ההתבוננות משתכללת ותפיסת המציאות מתרחבת. נעשה ברור שאנו רואים בעיקר אור; אור מוקרן ואור חוזר. וכל פעם, ככל שמתבוננים עוד ועוד, מבחינים בפרטים נוספים והם מצטברים לתמונת מציאות מתפתחת.
ההכרעה לצלם חלונות ראווה באלבניה נולדה מתוך עניין בבובות התצוגה הלא־מושלמות והמבעיתות לעיתים, והפלקטיוּת, הרדידות, ההזנחה והניכור שניכרים בחלונות האלה ובעיצובם; נקודת ההתבוננות הראשונית, שהניעה את סדרת הצילומים הזאת, היתה ביקורת חברתית. הצילומים נמשכו חודש וחצי ובמהלכם ההשתקפויות של פנים החנויות ושל העולם החיצוני, שחדרו לפריימים, הפריעו לעבודה. האתגר היה למצוא זוויות צילום ושעות שבהן לא אין השתקפויות ולא שרפה לבנה או חושך שחור. לא נמצאו שעות וזוויות כאלה. בשעת ההתבוננות בצילומים הבזיקה ההבנה, שההשתקפויות אינן הפרעה אלא תכונה מובנית שלהם – זה מה שהעין קולטת והתודעה מוחקת! זה מה שרואים! זה מה שיש! כתוצאה מהכרה זו המציאות נקלטה בחדות רבה ותפיסתה נעשתה מורכבת יותר, עשירה יותר, מרהיבה יותר, מקסימה יותר ורבת אפשרויות. הצילומים משקפים את התחושה המציפה הזאת, לפיה העולם נראה פחות מסודר, יותר מדויק וחופשי מאוד.