גאורגיה, הסדרה הציורית

בצילומים מופיעים אנשים שבמפגשים מזדמנים נוצרה עימם קרבה קצרה, חולפת ומהירה, ומשהו מהרושם של הסיטואציה החד־פעמית והלא צפויה – שמחה, חשש, מבוכה – עובר בהם. הצילומים נעשו בסביבת החיים הטבעית של המצולמים ומשתקף בהם משהו מההיסטוריה שלה וממסורות שונות שמתקיימות בה, כגון קבלת פנים לזרים והכנסת אורחים, אפיית לחם והכנת מזונות מסוימים, ומנהגים ופולחנים מוצנעים. אנשים, מקומות והתנהגויות אלה אט אט נמחקים מהמציאות; הם בבחינת עולם הולך ונעלם, שנדחק לשוליים שקטנים יותר ויותר במירוץ אחר הקדמה שמתחולל בגאורגיה.
צילומים מסוימים מזכירים ציורים. התכונה (האיכות) הזאת מוקנית להם בזכות מושא הצילום, הפריים והאור, שמזכירים ציורים מסוימים, כמו גם בזכות הגווניות והמרקם הצילומי המחוספס והעמום או החד והמלוטש. צילום שמעורר אסוציאציות של ציור מבליט את היותה של האמנות מדיום שנבנה נדבך על נדבך. במובן זה הצילום הוא המשכה של מסורת אמנותית כמו גם חידוש ופיתוח שלה, הן מבחינת המדיום הן מבחינת הפרשנות של הצלם, שאוצר את הידע האמנותי שנצבר עד זמנו, חווה אותו, מפרש אותו ומוסיף לו משלו.
צילום כזה מתחקה אחרי מקורות הציור, אחרי הנושאים, הסצנות והתנאים המציאותיים שסיפקו לציור תכנים והשראה, ובכך הפרשנות של הצלם מפענחת לעיתים קשרים בין המציאות ובין האמנות. ככל שהצילומים מקפיאים סצנות בסביבה פחות מפותחת כך ההקשר ההיסטורי שלהם לאמנות קדום יותר. מבחינה זו גאורגיה – שנמצאת במתח שבין העולם השלישי ובין העולם הראשון – עתירת מראות, תחושות וסנטימנטים שמזינים ומעצימים וממקדים את ההתבוננות מהסוג הזה.