גרפיטי

עבודות אלה נמצאו בפינות נידחות־יחסית ונסתרות מעיני רוב התיירים. הן נבחרו לצילום בזכות היותן  משמעותיות ומנציחות משהו מהאמן שצייר אותן ומהחברה שבה הוא חי – מאבק למען סביבת חיים טובה יותר, שאיפה לחירות, רצון בחיים משמעותיים, ביטוי אסתטי משועשע או זעקה לחופש, חתירה למשמעות או התרסה נגד עוול.

סיבה מרכזית לבחירה לצלם דווקא את העבודות האלה וכן לבחירה בפריים מסוים (זווית צילום, רוחב ועומק השדה, שעת הצילום, עוצמת התאורה הטבעית ועוד) היתה חומרית וויזואלית – המצע שעליו צוירו (בניינים, קירות, נישות) והסביבה האורבנית שתוחמת אותן ושהן מתייחסות אליה; זאת משום שלנוף האורבני ולהוויית החיים בו יש משמעות שמצטרפת לתוכן הציורי ויחד הם מצטברים לאיזו אמירה בעלת משמעות אישית וכלל־אנושית וגם משמעות ייחודית, שנוגעת למקום ולזמן.

קביעת הפריים נבעה גם מאילוצים שונים (המצלמה, העדשות, גובה הצילום ביחס לגובה הגרפיטי וכו’) ומהרצון להביא את הגרפיטי באופן הנאמן ביותר לרושם שעורר בעיני הצלמת־המתבוננת. גם אם העבודות לא שיקפו העדפותיה האמנותיות, משמעותן הכללית היתה מבחינתה שיקול חשוב יותר בבחירה לצלמן; כך נוסף לעיתים בצילום ממד של ביקורת כלפי עבודות הגרפיטי ולא רק כלפי התכנים שהן נועדו לבקר.

הבחירה לצלם עבודות אמנות קיימות ולהשתמש בהן כמרכיבים בתוך עבודת אמנות חדשה – שמתאפיינת בין היתר בפריים אחר, במדיום אחר ובהכרעות אמנותיות אחרות – נוגעת גם לחוצפה של אמני גרפיטי מסוימים ולאומץ שלהם לערער על הסדר הקיים ברחוב (“אסור לצייר על קירות, זו עבירה על החוק”) ולהנכחה של אמנות זו במרחב הציבורי. מבחינה זו גרפיטי משמעותי הוא אחד מביטויי החופש והחירות. בהקשר זה הצילומים משמרים עבודות ששיני הזמן ואיתני הטבעי יזיקו להן, עובדי־עירייה יכסו אותן בצבע ולעתים יושחתו על ידי תושבים שאמונותיהם והשקפותיהם שונות או מנוגדות לאלה שביטאו אמני הגרפיטי באמצעותן.