מישה, ריטה ומסעדת עצמון, חיפה

המסעדה מהווה מרכז למהגרים מבוגרים מברית המועצות לשעבר, שהגיעו לישראל בגל העלייה הגדול בשנות התשעים של המאה העשרים אך נפשם ותרבותם נותרו באימפריה הסובייטית שחדלה להתקיים; רבים מהם לא נטמעו, לא קלטו את השפה העברית וממשיכים לדבר רוסית, והם משמרים את עולמם הישן על המנהגים, הנימוסים, המאכלים והמשקאות, המוזיקה והרתיעה האוטומטית מהרשויות. היום הם בגיל השלישי, לא מעטים מהם גרים בדיור מוגן בשכונה ומסעדת עצמון מהווה להם מקום מפגש להיכרויות ולמסיבות, כמו גם מקלט מבדידות ומקור אוכל זול וערב לחיכם. עקב מצבם הכלכלי הדחוק לא פעם הם מביאים איתם למסעדה חלק מהאוכל והשתייה. את המסעדה מפעילים השף והבעלים מישה, עולה מאוזבקיסטאן בעשור השביעי לחייו, וריטה המבשלת והמלצרית, עולה בעשור השמיני לחייה. שניהם עובדים בעבודה המפרכת, שחיונית לסביבתם כמו גם לרווחתם הנפשית; בזכותה הם נשארים עסוקים, בעלי ערך לקהילה ולא תלויים בחסדי אחרים. גם האוכלוסייה שהמוסד הזה משרת הולכת ומזדקנת ולא ברור כמה זמן מסעדת עצמון והסביבה שהיא משמרת יוסיפו לשרוד.
לאחר שני עשורים של אכילה ושתייה במסעדה, ועם העמקת ההיכרות עם ריטה ומישה והשתתת האמון איתם, החל פרויקט הצילום של הסביבה העצובה והמתבדלת הזאת, שהולכת ונעלמת. הצילום של הקהילה השקופה של יוצאי ברית המועצות לשעבר התאפשר משום שחרף חשדנותם הם גם מעוניינים שיבחינו בהם, שיתייחסו אליהם ושיספרו את סיפורם של האנשים הפשוטים, שלא עברו בקלות את משבר הקליטה בחברה חדשה, שזועזעו ונרמסו ונשחקו תוך כדי המהלכים הגדולים של ההיסטוריה הגלובלית והישראלית.
הצילום נעשה במסעדה, בתנאי תאורה מאתגרים ותוך מאמץ לא לפלוש למרחב של מישה, ריטה והאורחים ולא לצלם בסתר אלא מתוך רצון והסכמה לתת למצלמה כניסה אינטימית לנסיבות חייהם והווייתם.