הצילומים נעשו בחודשים ינואר-אפריל 2024, במהלך המלחמה בעזה. אולי הזמנים הלא רגילים – הפורענות שעומדת באוויר ונקלטת ביתר עוצמה בגלל המלחמה – מקשים להתעלם מלהבחין באימה המינורית, השגרתית, הניכרת בבובות; אימה שקבועה בקיום האנושי, בחיים במדינה שנמצאת בעימות קיומי מתמיד, בקשיים המיוחדים לקבוצת מיעוט שחיה במציאות זו ובביוגרפיה האישית של הצלמת כבת למהגרים־פליטים, שגדלה בסביבה עירונית מוזנחת בה נמצאו חלונות ראווה, שעוררו תחושות דומות לזו שמעוררת הסביבה המצולמת.

בצילומים נוצרים דימויים חד־פעמיים, שמורכבים מתמהיל של פנים החנות ושל העולם שבחוץ; מהזכוכית של חלון הראווה, שמחזירה את ההשתקפויות של הרחוב והרכבים והאנשים; ממרכיבי־סמלי הסביבה הערבית: מסגד, עץ דקל, שמש חזקה ועוד; מהשתקפות של הצלמת, שמצלמת את התמונה המורכבת הזאת – בין הבובות, לידן או מתחתן; היא נוכחת־נפקדת שוב ושוב, ברבות מהתמונות, והופכת לאחד המאפיינים והדפוסים שלהן.

מעבר לתכליתן הפשוטה והמודעת – תצוגת בגדים לצורך מכירתם – הבובות משמשות לבעלי החנויות, לתושבי הכפרים ולצלמת אמצעי להשלכה, לשיקוף ולביטוי של העדפותיהם התרבותיות והאסתטיות, מאווייהם, פחדיהם ותקוותיהם. גם המתח בין תפיסות שמרניות ומסורתיות לבין ערכים מודרניים וליברליים, בהם עניין מעמד האישה בחברה הערבית, מתבטא בתצוגות הבגדים בחלונות הראווה, וכך מתקיים דיאלוג אילם – נראה שאיש אינו ער לו – בין עולם חדש לישן, בין מסורת לתמורה, בין יחיד לחברה, בין כפייה לחירות, בין צניעות לנועזות ובין העלמת הנשיות להפגנתה.